עברה כבר שנה,שנה אחרי מותו הטרגי של משה סילמן ושום דבר לא השתנה,
אצלי בראש עברו מאז הרבה דברים.
הייתי בטוח שאחרי האירוע הטרגי הזה דברים ישתנו פה, אנשים יצאו מהאדישות, הממשלה תצא מהאדישות שלה כלפי האזרחים, אבל לא.
בהפגנה האחרונה שהייתה במלאת שנה למותו של סילמן ושנתיים למחאת 2011, לא היו אנרגיות של שינוי.
בעיקר היו אנרגיות של כעס ותסכול, איך יכול להיות שבן אדם עושה מעשה כזה ורוב הציבור נשאר אדיש.
אפילו התקשורת התעסקה בזה יומיים ועברה הלאה.
לי אישית היה מאוד חבל שהתמונה לא הצליחה לשנות פה משהו יותר עמוק, אבל כנראה זה המחיר שאנחנו משלמים כעם שכבר אדיש לסבל ומלחמות.
אצלי בראש עברו מאז הרבה דברים.
הייתי בטוח שאחרי האירוע הטרגי הזה דברים ישתנו פה, אנשים יצאו מהאדישות, הממשלה תצא מהאדישות שלה כלפי האזרחים, אבל לא.
בהפגנה האחרונה שהייתה במלאת שנה למותו של סילמן ושנתיים למחאת 2011, לא היו אנרגיות של שינוי.
בעיקר היו אנרגיות של כעס ותסכול, איך יכול להיות שבן אדם עושה מעשה כזה ורוב הציבור נשאר אדיש.
אפילו התקשורת התעסקה בזה יומיים ועברה הלאה.
לי אישית היה מאוד חבל שהתמונה לא הצליחה לשנות פה משהו יותר עמוק, אבל כנראה זה המחיר שאנחנו משלמים כעם שכבר אדיש לסבל ומלחמות.
No comments:
Post a Comment